היהדות, האשה והפמיניזם 

בס"ד

את שלמות האדם ואת אושרו ראה אריסטו, וכמוהו, להבדיל הרמב"ם, בלימוד ובשימוש בשכל.

אולם בעוד אריסטו ראה בשכל תכלית לגופה ובשימוש בשכל את היסוד הנעלה שבנפש האנושית, מלמד אותנו הרמב"ם כי השכל הינו יסוד בנפש והוא רק אמצעי המסייע לנו להגיע אל האלוקים דרך הידיעה. כלומר - בעוד אריסטו מלמד שהאושר טמון בלימוד ובעשייה השכלית, מורה לנו הרמב"ם שאושר אמיתי הוא הקירבה לאלוקים ע"י שימוש בשכל ללמוד ו"לדעת" את ה'.

מה שעלינו לבדוק הוא בעצם הפירוש ל"יכולת" האישית של האישה . היכולת אותה כדאי לה למצות על מנת למצוא את אושרה בחיי העולם הזה. אם כך השאלה היא מהן יכולותיה של האישה? אם נדע זאת, הרי שנמצא את סוד האושר של הנשים. אבל כפי שאין פרצופיהן שווים כך אין תכונותיהן שוות.

אם נתייחס לדעתו של אריסטו - הרי גם העיסוק בבית יכול להוות מקור לאושר. אשה יכולה לנצל את כישרונותיה לנהל בית בלבד ולהיות מאושרת. בכך תוציא מן הכוח אל הפועל את האפשרויות הקיימות בגרעין נשמתה. ומצד שני נשים הרי מוכשרות לא פחות מהגבר. אולי אושרן תלוי בהוצאה לפועל של כשרונותיהן השכליים דווקא, ביצירה, בניהול, אולי אפילו בפוליטיקה.

רבות מאשימים את היהדות בחשכות, בשוביניזם, בדיכוי האישה ובהצבתה בבית כמשרתת, כאילו אין היא יכולה לעשות יותר. אך אין זה נכון. האישה ביהדות ניצבת במקום גבוה. מקום המקביל לגבר. כל העניין הוא חלוקת תפקידים. כבר נאמר בבראשית:"על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב, כד). אחד נאמר במשמעות של שווים, האחד במשמעות של דאגה שווה זה לזו, הרי הם כגוף אחד. אלא שלכל אחד מהן יועד תפקידו עלי אדמות.

להלן נסקור דמויות נשים מפורסמות בהיסטוריה של עם ישראל ונלמד כמה גדול כוחן של נשים וכמה עשויות הן לתרום לסביבתן ולכלל עם ישראל. רק שנדרש מהן לעשות בגדרי צניעות ראויים. לעתים אף בלא לצאת מאוהלן.

 צפורה אשת משה לעומת מרים אחותו.

מרים - הוזכרה רבות בשמה וידוע לנו הרבה על מעשיה. זה התחיל באמירתה לאביה עמרם: "גזרותיך קשות משל פרעה. פרעה גזר על הזכרים בלבד ואתה גזרת גם על הנקבות". עמרם קיבל, החזיר את אשתו אליו וכך נולד משה. בזכותה אומרים הוצאו בני ישראל ממצרים. מרים היא זאת שמתייצבת לשמור על אחיה הקטן. מרים מסייעת למיילדות, מרים שמוציאה תופים ושרה עם בנות ישראל, אנחנו יודעים אפילו על שיחתה עם אהרון אחיה ועל עונשה. מרים שלאחר מותה פסקה הבאר. מרים היא מנהיגה ואסרטיבית, עושה ופועלת וקיימת מאוד בתודעת העם. כך, שלאחר מותה פסקה הבאר.

צפורה - זאת שנקראת "אשת משה" שזהו תפקידה העיקרי. כמעט שאין שומעים עליה דבר. כדי להדגיש את סבילותה את פסיביותה בעשייה הציבורית מסופר לנו על אותה שיחה אודותיה ע"י מרים גיסתה עם הגיס אהרון. אותה שיחה שעליה נענשה מרים וכל העם עמד וחיכה 7 ימים וכך ידעו הכל על אותו חטא של מרים. אך צפורה היא זאת שהצילה את משה אישה ממוות, כשהיה בדרכו למצרים להוציא את בני ישראל, כשלקחה הצור ומלה את בנה בעצמה. נשים ובני אדם נמדדים בעיקר בשעות קשות, בעת מבחן כיצד נוהגים. ואשה זאת שכל העת היתה "רק" אשת משה הוכיחה נחישות ואומץ ברגע הנחוץ. אפשר לומר שבזכות צפורה יצאו בני ישראל ממצרים. אף שכל עשייתה בבית פנימה.

רחל של רבי עקיבא לעומת ברוריה אשת רבי מאיר.

רחל ביטלה, כביכול,עצמה וכל רצונה היה שיהא אישה לומד תורה. הוא יצא לדרכו וחזר אליה לאחר 24 שנים עם 24,000 תלמידים. וכשחזר עם כל תלמידיו וכל הכבוד שניתן לו הודה: "שלי ושלכם - שלה הוא". רחל מיושבות הבית ומהמנותקות מהעשייה הציבורית עשתה עבור התורה ועם ישראל רק בהיותה אשת רבי עקיבא. אך אם נעמיק לבחון את דמותה של רחל, הרי זוהי אשה גדולה מאוד. כי רחל, בעצם, הוכיחה עצמאות רבה ואופי חזק ונחוש בהנהגותיה. הרי רחל היא זאת שבחרה את בן זוגה למרות התנגדות אביה רם המעלה והעשיר, היא זאת שידעה לבחור לעצמה בעל גדול במידות בזכות כושר האבחנה המעולה שלה והיא זאת ששלחה את בעלה לבית המדרש ללמוד תורה והסתדרה בינתיים לבדה בעוני.

ברוריה אשת רבי מאיר, לעומת זאת, אשה דומיננטית מאוד גם בחוץ, מה שנקרא היום "אסרטיבית". היא היתה בעלת ידע רב ואף דעותיה נתקבלו בהלכה. היא היתה מנצחת תלמידי חכמים ואף נהגה להוכיחם. על סמך יכולותיה והצלחתה של ברוריה ברכישת דעת ובלימוד. ברוריה היא ההוכחה ליכולת הנשים ולכך שאין לטעון נגד הנשים על מיעוט שכל או חוסר דעת.

דבורה הנביאה לעומת יעל אשת חבר הקיני

דבורה הנביאה ששפטה את עם ישראל. עליה כתוב שישבה תחת התומר. ומסבירים חז"ל שישבה שם כדי להימנע מייחוד עם גברים. דבורה, שבלעדיה לא היה מוכן ברק לצאת למלחמה, אף שהזהירה אותו דבורה: "הלוך אלך עמך, כי לא תהיה תפארתך על הדרך אשר אתה הולך, כי ביד אישה ימכור ה' את סיסרא". דבורה היתה נביאה, שופטת, מנהיגה ומצביאה במלחמה. אין ספק שזוהי דמות מרתקת וחזקה במיוחד. גם כיום אין לנו נשים כאלה... עם הקידמה, הלימוד ומעורבות הנשים בחיי הציבור.

יעל אשת חבר הקיני עליה נאמר" "מנשים באוהל תבורך".ומתוך אותו אוהל פעלה יעל והרגה את סיסרא, את אותו רשע. לא בחרב, לא בקשת. ולא במה שמוגדר ככלי נשק האסור באחיזת אישה. רק במה שנשים מותרות בשימוש - ביתד האוהל.

יש עוד מעשים גדולים שעשו נשים בישראל והתורה מלמדת אותנו על כך. מכוח חלוקת התפקידים בעולמנו, טרחו נשים בדרך כלל בביתן, בגידול ילדים, בחינוכם ובטיפוח הבית. אך כשהיה צורך, יצאו מהמטבח ושינו דברים. (ראו שרה, רבקה, רחל).

אפשר לראות היום, כשהקידמה מושכת החוצה גם נשים מהמגזר הדתי-חרדי, כמה הן מעורות בחוץ, כמה הן מצליחות. ובל זאת זוכרות הן לשמור על צניעותן, על בית נקי, כשר ופורח.

צריך רק ללמוד...